דיסג'ני ואח' נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעת התובעים בגין נזקים שנגרמו לרכבם, מסוג סוברו אימפרזה מ.ר. 6310867 (להלן: "הסוברו") כתוצאה מתאונה שארעה ביום 10.1.11 ובה היה מעורב גם רכב מסוג משאית טנדר מ.ר. 5798159 (להלן:"המשאית") שבבעלות הנתבעת מס' 3 ובמועד התאונה נהג בה הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"), העובד בעיריה, והשימוש בה היה מבוטח על ידי נתבעת 1.

לטענת התובעת 2 (להלן: "התובעת"), שהיא זו שנהגה בסוברו, בסמוך לאחר שהחנתה את רכבה בצידו הימני של רחוב חיים שבקרית ביאליק, ובמהלך התארגנותה לצאת מהרכב, לפני שהספיקה לצאת ממנו, הבחינה לפתע במשאית נוסעת לאחור. על אף שצפצפה על מנת להתריע בפני הנוהג במשאית, הלה לא עצר ופגע ברכבה.

בתמונות הנזק שהוצגו בפני, נראה נזק קל לפגוש הקדמי של הסוברו, מעט מימין למיקום לוחית הרישוי. הסברה של התובעת לכך שלא נראה נזק ללוחית הרישוי הבולטת מעט היה כי במשאית היו חלקים בולטים שככל הנראה אחד מהם פגע בפגוש מצד לוחית הרישוי, מבלי שנגרם נזק נראה לעין ללוחית הרישוי.

לעומת גרסתה של התובעת, טען הנתבע כי הוא עמד עם המשאית בצידו של רחוב חיים ועסק בהעמסת גזם על המשאית. כאשר סיים את עבודתו ועלה על הרכב, ועוד קודם לתחילת נסיעתו, שמע לפתע צפצוף של רכב מאחוריו, וכשירד מהרכב, טענה בפניו התובעת כי פגע ברכבה.

לטענת הנתבע הוא לא הזיז כלל את המשאית וגם לא היה לו כל צורך או סיבה לנסוע לאחור, שכן מלפניו לא חנה רכב נוסף ולא היה לו כל קושי להתחיל בנסיעה ולצאת קדימה ממקום עמידתו, כפי שהתעתד לעשות.

התובעת בחקירתה אישרה כי קודם לארוע התאונה ביקשה להיכנס ולחנות בין שני רכבים אולם, לטענתה המשאית היתה במרחק ניכר לפניה ולא היה לה כל קושי לעשות כן, מבלי לפגוע במשאית.

טענת התובעת כי מיד לאחר התאונה ירד הנתבע מרכבו והתנצל בפניה ואמר שלא הבחין ברכבה החונה מאחוריו, הוכחשה נמרצות על ידי הנתבע אשר טען כי התובעת יצאה מרכבה והחלה לצעוק עליו, מיד נתן לה את הפרטים ועזב את המקום, מבלי להתנצל או לבקש סליחה, שכן לא היה לוה להתנצל.

לאחר שמיעת הנהגים המעורבים בפני ובהיעדר ראיה התומכת באיזה מגרסאות הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להידחות וזאת מהטעם שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את גרסתה באשר לאופן ארוע התאונה. בהיות עדות התובעת עדות יחידה של בעל דין (ביחס לנסיבות התאונה, שכן בעלה לא היה נוכח עימה במקום), הרי שניתן לבסס עליה הכרעה במשפט אזרחי, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971, אולם על בית המשפט לעשות כן בזהירות ותוך מתן נימוקים.

לא מצאתי כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסתו של הנתבע ומדובר באותם מקרים שבהם שתי העדויות מהימנות באותה המידה, ואין במיקום הנזקים או סוגם כדי לתמוך באיזה מהגרסאות. נכון הדבר כי אחת מהעדויות משקפת את המציאות כפי שהיתה בזמן התאונה אולם לשופט אין אלא את אשר הובא בפניו ובמקרה זה, לא די בעדות היחידה של התובעת, שהיא כמובן בעלת אינטרס בענין, כדי להטות את מאזן ההסתברויות לקבלת גרסתה דווקא.

אציין כי עדותו של התובע 1, בעלה של התובעת, לפיה אשתו התקשרה אליו מיד לאחר הארוע וסיפרה את גרסתה ביחס להתרחשות התאונה, איננה יכולה לסייע בענין זה, הן בשל היותה עדות שמועה והן בשל קרבתו של התובע לענין עצמו, דבר שמביא לכך שעדותו איננה יכולה להיחשב במקרה זה כעדות מסייעת לעדות אשתו.

על מנת להפיס דעתה של התובעת אוסיף ואומר כי חזרתה מההסדר הדיוני לא נזקפה לחובתה ולא השפיעה על הכרעתי זו. אמנם, בתום הדיון בפני ולאור הקושי הראייתי (שנוכחתי בו במהלך הדיון), הוצע לצדדים לעמוד לבדיקת פוליגרף והתובעת נתנה הסכמה להצעה זו (יצויין שגם הנתבע עצמו הסכים אולם המבטחת לא נתנה הסכמתה להכרעה על פי בדיקה שתבוצע לנתבע, וחששה, לאור הקושי הניכר בשפה העברית, אכן הובן לי). ביום למחרת הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מההסכמה, וזאת לאחר ששקלה את הענין לאור מצבה הרפואי הנתמך במסמכים שצורפו.

אומר שוב, אין בחזרת התובעת מההסדר הדיוני, זכות העומדת לה על פי דין, להטות את פסיקתי. בית המשפט המליץ על ביצוע בדיקת הפוליגרף לאור הקושי הראייתי אולם, בהיעדר הסכמה להסדר הדיוני, אין כל משמעות לחזרת התובעת מהסדר זה.

לאור האמור לעיל ולאור נטלי ההוכחה על פיהן "המוציא מחברו עליו הראיה", ובהיעדר עמידה של התובעת בנטל המוטל עליה כתובעת, אני דוחה את התביעה.

בנסיבות הענין ומאחר והדחיה הינה כאמור לא בשל העדפת גירסת הנתבע אלא בשל אי עמידה בנטל ההוכחה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: